החלטה בתיק בש"פ 63/11

1.        לפניי בקשה מטעם המדינה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי מרכז, שבו זוכו המשיבים מן העבירות שבהן הורשעו על-ידי בית משפט השלום.

           הבקשה להארכת מועד באה בשל שביתת הפרקליטים בפרקליטות המדינה, שנתקיימה בין התאריכים 16.11.2010 ו- 30.12.2010. אומר כבר בפתח הדברים כי לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה בכללותן, החלטתי לדחות את הבקשה. 

רקע

2.        המשיבים הועמדו לדין בעבירה של כרייה שלא כדין (לפי סעיף 111(א) לפקודת המכרות, 1925; להלן: פקודת המכרות). חלק מן המשיבים הועמדו לדין גם בעבירות של אחריות נושא משרה (לפי סעיף 111א(א) ו- (ב) לפקודת המכרות) ושל הפרת אמונים (לפי סעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977).

           המשיבים הם בית הספר החקלאי "מקווה ישראל - כל ישראל חברים", נושאי משרה בו, וכן חברה קבלנית ומנהלה. כל אלה היו מעורבים בכרייה של בור גדול בקרקע השייכת למדינה והמוחכרת למשיבה 1, על-מנת שהאדמה המוצאת מן הבור תשמש לבניית גשר-מעבר מעל השטחים החקלאיים המשמשים את המשיבה 1. הכרייה בוצעה ללא רישיון, והמבקשת ייחסה למשיבים עבירות כמפורט לעיל. אמר על כך בית המשפט המחוזי בפסק-דינו: "לעיתים אדם החופר בור - סופו שימצא את עצמו בתוכו, כפי שנאמר, 'בור כרה ויחפרהו ויפל בשחת יפעל' (תהילים ז, יט)".

3.        בית משפט השלום (כבוד השופטת ש' בן שלמה) הרשיע את המשיבים בעבירות שיוחסו להם, והשית עליהם עונשים של קנס (לגבי המשיבה 1 והמשיבה 5), מאסר בעבודות שירות ומאסר על-תנאי (לגבי המשיבים בשר-ודם). בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים מ' פינקלשטיין, ע' גרוסקופף ור' אמיר) בא למסקנה שונה, והורה על זיכויים של המשיבים בהיעדר אשמה. הנימוק העיקרי שהובא בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי הוא שהמקרה הנדון בא בגדר הוראת הפטור הקבועה בסעיף 109(2) לפקודת המכרות (פטור לאדם החוצב באדמתו בכדי לקבל מתוכה אבן, חצץ, חול או חומר לצרכיו הוא ושלא לצורך מכירה). בדרכו למסקנה זו צעד בית המשפט המחוזי במסלול שעברה הפקודה המנדטורית מאז ועד היום, ובתמורה שחלה בתכליות המונחות ביסודה. בית המשפט המחוזי ביקש לפרש את הוראת-הפטור על-פי תכליתה, ובא למסקנה כי ההוראה חלה במקרה זה שבו המשיבה 1 ביצעה, באמצעות קבלן מטעמה, כרייה של אדמה ממקרקעין המוחזקים על ידה כחוכרת לדורות, וזאת לצרכיה-היא (קרי: לשם בניית גשר שישמש את תלמידיה ומוריה). בית המשפט המחוזי עמד על כך שאין בפרשנות זו כדי להסיר כל פיקוח ורגולציה מעל עבודות מסוג זה, זאת לאור קיומן של הוראות רלבנטיות בחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (יצוין כי בענייננו לא הועמדו המשיבים לדין בעבירות לפי דיני התכנון והבנייה). בשולי פסק-הדין הוסיף בית המשפט והתייחס למספר נקודות נוספות שהועלו, וציין בין היתר כי "ריבוי סימני השאלה המהותיים שהאישומים מעוררים, הקל עלינו במידה מסוימת להורות על זיכוי המערערים". בית המשפט הדגיש כי אין עסקינן ב"גנבי חול", והוסיף כי מדובר באנשים עתירי פעלים וזכויות, שכיוונו לטוב ונקלעו לצרה.

           המבקשת אינה משלימה עם פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ועם הקביעות העקרוניות הכלולות בו.

האיחור, והבקשה להארכת מועד

4.        פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן במעמד הצדדים ביום 4.11.2010. על-פי הוראת סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), המועד הקבוע בדין להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור בהליך פלילי הוא 45 ימים מיום מתן פסק-הדין. לפיכך, בענייננו, היה על המבקשת להגיש את בקשת רשות הערעור עד ליום 19.12.2010. מועד זה נפל בתוך שביתת הפרקליטים, ועל כן לא הוגשה בקשת רשות ערעור.

5.        ביום 3.1.2011 - ימים ספורים לאחר תום השביתה - הוגשה הבקשה שלפניי. המבקשת מדגישה כי אי-הגשת בקשת רשות ערעור במקרה זה נבעה מקיום שביתת הפרקליטים. לדבריה, במהלך השביתה נעשתה פנייה לועדת החריגים של ארגון הפרקליטים על-מנת שתאושר הגשת בקשת רשות ערעור, אולם הפנייה נדחתה. המבקשת מציינת כי קבעה לעצמה כלל של מדיניות שלא להגיש בקשות למתן ארכה עקב שביתת הפרקליטים, למעט במקרים ספורים המצדיקים זאת. לדעת המבקשת, המקרה שלפנינו בא בגדר המקרים יוצאי-הדופן המצדיקים הארכת מועד. זאת לאור האינטרס הציבורי שבמיצוי הבירור המשפטי בתיק, לאחר שבית המשפט המחוזי כלל בפסק-דינו קביעות עקרוניות הסוטות מכללי-יסוד של פרשנות, והעניק להוראת-הפטור מובן מרחיב ביותר. עוד טוענת המבקשת כי מדובר בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית רבה, בפרט לאור הצורך - שהוא בבחינת צו השעה - להגן על משאבי טבע חיוניים ולמנוע זיהום סביבתי. המבקשת מדגישה כי עד כה לא נדרש בית המשפט העליון לנושא היקף תחולתה של פקודת המכרות ולפרשנות הוראת-הפטור. המבקשת מוסיפה כי הארכת המועד המבוקשת היא עד ליום 9.1.2011, משמע אין מדובר בהארכת מועד לתקופה ארוכה במיוחד.

6.        באי-כוח המשיבים חברו יחד והגישו תגובה משותפת לבקשה להארכת מועד. לדבריהם, ההליכים המשפטיים נמשכו כחמש שנים, עד שבסופו של דבר זוכו המשיבים פה-אחד מכל האישומים בשל היעדר אשמה, לא לפני שהתקיים בבית המשפט המחוזי הליך ארוך וממצה. המשיבים - כך נטען - הם אנשים נורמטיביים וערכיים ששילמו מחיר יקר, בכיסם ובנפשם, עד שבא הזיכוי המיוחל. היענות לבקשה להארכת מועד משמעותה המשך עינוי הדין שהוסב למשיבים. המשיבים גורסים כי לא הרי מצב שבו הנאשם מבקש הארכת מועד בהליך פלילי, כהרי מצב שבו המדינה מבקשת זאת; במקרה מהסוג האחרון, הגישה לדעת המשיבים צריכה להיות דווקנית יותר, לא כל שכן כאשר מדובר בהליך ב"גלגול שלישי". המשיבים סבורים כי כמו זכות השביתה, כך גם זכותם של נאשמים לקיום הליך פלילי מהיר והוגן היא זכות יסוד חוקתית, וכי במחיר השביתה צריכה לשאת הפרקליטות שבחרה לשבות - היא ולא המשיבים. במקרה זה, מוסיפים המשיבים וטוענים, היה באפשרותה של המבקשת להגיש את ההליך בטרם פרצה השביתה או אף לאחר פריצתה, ומכל מקום היה על המבקשת, למצער, להודיע למשיבים על הכוונה להגיש הליך-של-ערעור או בקשה להארכת מועד לאחר תום השביתה. לבסוף טוענים המשיבים כי סיכויי בקשת רשות הערעור לגופה קלושים ממילא.

           לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי בנסיבותיו של מקרה זה, דין הבקשה להארכת מועד להידחות.

דיון

7.        שביתת הפרקליטים שנמשכה זמן לא מבוטל הציבה - ועדיין מציבה - אתגרים מרובים בפני כל העושים במלאכת המשפט. אין חולק כי זכות השביתה היא זכות חשובה במשטר הדמוקרטי. אין חולק גם כי מימוש הזכות כרוך בקשיים ונושא עמו מחירים הן מבחינת הצדדים לסכסוך העבודה הן מבחינת הציבור בכללותו. כך בכלל, וכך גם בכל הנוגע לשביתת הפרקליטים. מערכת המשפט עושה להתמודדות עם הקשיים הנובעים מן השביתה ולצמצום המחירים. אחת הסוגיות הנספחות לשביתת הפרקליטים נוגעת לנושא הארכות המועד. כאשר מדובר בהארכת מועד להגשת מסמך או כתב טענות בגדרי הליך תלוי-ועומד, ניתן לא פעם להיעתר לבקשה ולמצוא את הפתרונות הראויים שיאפשרו את השבת הסדר בתיק על-כנו ואת בירור ההליך ללא תקלות. אולם מהו הדין במקום שבו מדובר בבקשה להארכת מועד להגשת הליך-של-ערעור מטעם המדינה, הליך שהמועד להגשתו חלף בשל שביתת הפרקליטים?

           לשאלה זו אין ליתן תשובה נחרצת - לכאן או לכאן - אלא יש לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו תוך איזון עדין בין השיקולים הרלבנטיים.

8.        נקודת המוצא לבחינת הבקשה שלפניי היא שמדובר בענייננו בהליך פלילי. לפי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי נתונה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור. בערעורים פליליים, כך נפסק, לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד" (אמת-המידה להארכת מועד בהליך האזרחי), אלא די בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.08.2009)). אולם יש להדגיש כי על אף הגישה המקלה בהשוואה להליך האזרחי, הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת.

           נראה כי דרישה זו יפה ביתר-שאת במקום שבו הבקשה להארכת מועד מוגשת על-ידי המדינה. כפי שציינה כבוד הנשיאה ד' ביניש באחת הפרשות: "בהתאם לפסיקתו של בית-משפט זה, מקום בו מוגשת בקשה להארכת מועד על-ידי נאשם להבדיל מהמדינה, ייטה בית-המשפט להתייחס לבקשה זו ביתר חיוב, על-מנת לאפשר למי שהורשע בפלילים למצות את הליכי הערעור בעניינו. רגישות זו נגזרת מהפוטנציאל הטמון בהליכים פליליים לפגיעה בחירותו, בכבודו ובשמו הטוב של הנאשם" (עניין נגר הנ"ל, פס' 3; ההדגשה הוספה - ג' ש'); ראו גם דברי כבוד השופטת ד' דורנר בבש"פ 6353/02 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח, פ"ד נז(1) 1 (2002)).

9.        כמובן, במקרה שלפנינו לא מדובר במצב שבו המדינה הזניחה את חובתה להגיש הליך ערעורי במועד, או איחרה את המועד בשל התרשלות או טעות. מדובר במצב שבו קם מחסום להגשת ההליך - מחסום השביתה. מניעה זו להגשת ההליך בתקופת השביתה עשויה להצדיק במקרים המתאימים מתן הארכת מועד. אכן, על-ידי מתן הארכת מועד להגשת ערעור מטעם המדינה - ערעור שלא הוגש מחמת מחסום השביתה - ניתן למזער את נזקי השביתה מבחינת הפגיעה באינטרסים ציבוריים המיוצגים על-ידי פרקליטות המדינה, ולאפשר קיום בחינה ערעורית בתיקים בעלי חשיבות רבה.